“בשורש מילת “והגית

 מנחם מענדל רובין

שליח כ”ק אדמו”ר – בית חב”ד

שע”י אוניב’ ניו יארק, אלבאני, נ.י.

 

הערות אלו – העסוקים בענינים הקשורים מאד לבעל השמחה, אם בעניני שורשי תיבות ואופיו ושאיפתו בלימוד-  מוקדשים לכבוד יום הולדתו השבעים של אבי מורי הרב שליט”א, בשעה טובה ומוצלחת, שימשיך עבודתו בקודש

מתוך מנוחת הנפש והגוף וכט”ס בגו”ר גם יחד

החיוב המוטל על כל איש ישראל (בין אם ריחיים על צווארו ובין אם לאו, כפי יכולת הפנאי) לקבוע עיתים ללמוד תורה יום וליל, גרסינן מהא דכתיב ביהושע (א, ח) “והגית בו יומם ולילה”[1]. על יסוד פסוק זה סידרו אנשי כנסת הגדולה לומר מדי לילה בתפילת הערב בברכות ק”ש שלפניה – “ובהם נהגה יומם ולילה”.

היות שאאמו”ר שי’ תמיד מונח בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ועוסק בלהט בדברי תורה ומחדש בה תמיד, ומתוך אהבתו שוגה בה ומקיים ציווי זה ד”והגית” כ”אחד המרבה” ה”מכווין לבו לשמים”, על אף טרדותיו המרובות בשליחות כ”ק אדמו”ר במשך למעלה מארבע עשיריות שנים ובהנהלתו את מוסדות החינוך במקומנו (שאינה “עיר גדולה של חכמים וסופרים”), לכן רציתי להקדיש לכבוד יום הולדתו השבעים (לאורך ימים ושנים טובות) עיון בפירוש משמעותה של התיבה “והגית” ממנו נלמד חיוב לימוד התורה, כנ”ל.

שורש תיבה זו הוא ה.ג.ה. ולמשמעותה פירש ה’מצודת ציון’ ביהושע על אתר[2] שהינה בעלת ב’ משמעויות: “פעם תשמש לדבור כמו ולשוני תהגה, ופעם תשמש למחשבה כמו והגות לבי”.

א”כ נמצא לשון זה נופל הן על עניין המחשבה – “חושב מחשבת”, והן על עניין העשייה, כדוגמת המעקם שפתיו, המוציא דבורו בפיו.

כמו כן מצינו פירוש נוסף בשורש מילה זו בנוגע לדברי הפיוט “כי הנה כחומר” הנאמר בליל יום-הכיפורים שם מופיע הביטוי “כי הנה כהגה ביד המלח”. ביאורו של משפט זה הוא ששורש מילת ה.ג.ה. משמשת ככלי ניווט. בענייננו, על-פי ב’ הפירושים דלעיל (האם ה.ג.ה. הוא עניין המחשבה או הדיבור) מבואר הדבר היטב שהרי כל עניינם של כלי המחשבה והדיבור הוא ביטוי של הנפש. אם כן ה.ג.ה משמש ככלי ניווט לנפש (אלא שתלוי באיזה אופן משמש ביטוי אם על ידי המחשבה או שמא על ידי הדיבור).

אמנם בעניין זה מצינו דברים מפורשים מפי הרד”ק (בספרו ‘ספר השרשים) שהביאם מפי אביו הדקדקן רבי יוסף קמחי, ואלו דבריו[3]: “וכתב אדוני אבי עליו השלום כי הכל הוא לשון נמנום וצפצוף ואין בו לשון קריאה ודיבור”. וכאן עובר לפרט הדוגמאות מתוכן הפסוקים: “כי פירוש ‘ובתורתו יהגה’ – כל כך יהיה קורא בתורה עד שבכל שעה אפילו שלא בשעת קריאה יצאו הדברים על פיו ויופיעו משפתיו. ויורה על זה ‘וכיונים הגה נהגה’ כי הוא עניין הצפצוף והוא בקול יללה. וכן קִנִים וָהֶגֶה. ועניין אחר ‘הגה ברוחו הקשה’, ‘הגו סיגים מכסף’, הגו רשע לפני מלך’, עניין הסרה”.

מדברים אלו נמצאנו למידים שישנה חלוקה בפירוש שורש מילת ה.ג.ה. אופן אחד הוא “לשון נמנמום וצפצוף ואין בו לשון קריאה ודיבור” היינו שבא לבאר את התמידיות שבדבר שהינה ללא הפסקה (וכפי שמוכיח מתוכן הפסוקים). אופן נוסף הוא עניין ההפרדה והסרה, כאשר רוצים להבדיל דבר אחד ממשנהו (חלק הטוב מתוך הפסולת, וכדומה).

(ולהעיר מדברי רש”י (שם) המפרש “כל הגיון שבתורה בלב, כמה דאת אמר (תהלים יט, טו) והגיון לבי לפניך. (ישעיהו לג, יח) לבך יהגה אימה”. וכך שנה בכמה מקומות; על הפסוק (תהלים א, ב) “ובתורתו יהגה” פירש “כל לשון הגה בלב”, ועל הפסוק (תהלים לז, ל) “פי צדיק יהגה חכמה” פירש “תחלה בלבו חכמה… ואח”כ לשונו תדבר משפט”. אמנם על הפסוק (תהלים  צ, ט) “כלינו שנינו כמו הגה” כתב “כדבור הממהר לכלות”. וצריך עיון).  

בספרו “הרהורי תורה” של אאמו”ר, מבאר מחלוקתם של אדמו”ר הזקן והגר”א[4] בעניין האם מברכים ברכת התורה גם על הרהור או שמא רק על דיבור. ומביא שם שני פירושים אלו בדברי הפסוק (מחשבה או דיבור) בתיבת “והגית”.

וכן מצינו בכמה פסוקים איך לשון ‘הגה’ נופל גם על קולות של חיות ועופות כדוגמת: “כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ” (ישעי’ לא, ד). “וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה” (ישעי’ נט, יא) שמפסוקים אלו מוכח בשורש מלת ה.ג.ה. שאין הכוונה למחשבה.

ראשית כל יש לברר מהו תוכנה הפנימי של מלה זו (ה.ג.ה.) אשר משמעותה עלומה, עד שאינו ברור האם תוכנה הוא ביטוי בלב או שמא אמירה בפה, (מחשבה או דבור). ועד למשמעותה  מפסוקים דלעיל אשר הדבר משמש גם לביטוי בעניין קולות חיות ועופות.

כמו כן, מה מלמדנו ביטוי זה של “הגה”, שדווקא על ידו ניתן להבין משמעות מילים אחרות, ואילולי ביטוי זה לא היה ניתן להבין את משמעותם (כדוגמת מחשבה ודיבור).

אולי אפשר לומר שהביאור בזה הוא אינו הפירוש בתוכן המילה כי אם ללמדנו עניינה של עצם יכולת ההתבטאות. היינו, שעיקר פירוש שורש מילת ה.ג.ה. אינה הפעולה (לחשוב או לדבר) כי אם עיקר פירוש ויסוד מלת “הגה” בא לבאר את הדרך בה אדם (או חיה ועוף) מבטאים ומביעים את עצמם – גילוי פנימיותם – במחשבה או דיבור או שמא אפילו בקול.

למעשה, גם אצל חיות ועופות ניתן לשמוע בקולם כיצד מתבטאת נפשם. כדוגמת זמן סכנה וכדומה. ובזה נחלקו המפרשים היאך מתבטאת עצמותו של אדם, האם במחשבתו או שמא בדיבורו.

לפי זה, עיקר פירוש מלות הפסוק “והגית בו” (בנוגע ללימוד התורה) אינה רק פעולת הלימוד בשקידה והתמדה כי אם הנקודה הפנימית שבלימוד – מה שהאדם נותן ומקריב את כוחותיו הפנימיים עבור לימוד התורה, אלא כיצד הוא מבטא את עצמו “זאגט זיך ארויס” בתורה (במחשבה או בדבור).

עניין זה מתאים ביותר לאחד השבילים החביבים ביותר בדרכי הלימוד של אאמו”ר שי’ (אותם שמע, למד וספג מהתוועדות אחת של כ”ק אדמו”ר בסיום מסכת מכות על רבי עקיבא) והיא: לראות את בעל המימרא יחד עם מאמרו, קורות חייו ותכונות נפשו  כפי ששייכים ללימודו ומשלימים זה את זה. וכפי שאאמו”ר שי’ מהווה ביטוי מוחשי ללשון ה’מצודות דוד’ על הפסוק “ובתורתו יהגה” – “בכל עת יחשוב להתבונן במה שהמציא בלבו טעמים וציצים ופרחים לתורה”.

על-פי זה יומתק בנוגע למימרתו של רבא ש”בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו[5]” שדבר זה נלמד מהפסוק “כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”. שעניין זה ש”נעשית תורה דיליה” שייך במיוחד ללימוד באופן של “יהגה” – שמבטא את עצמו בלימוד התורה.

ואולי יש לומר שזוהי כוונת תרגום אונקלוס ברוב הפסוקים דלעיל שמפרש “הגה” בלשון “רנן” (שניתן לפרשה גם) בלשון שיר. כידוע, שניגון הוא השתפכות הנפש וכפתגם אדמו”ר הזקן[6]: “הלשון היא קולמוס הלב, והשיר הוא קולמוס הנפש”. וכן בפירוש אדמו”ר הזקן בדברי המשנה (שבת נא:) “כל בעלי-השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר” שע”י ניגון יוצאים מהעלם אל הגילוי[7]. וכפי שסיפר כ”ק אדמו”ר מהר”ש[8] “אשר מקול ניגונו של הצמח צדק היה ידוע במה הוא עסוק באותה שעה”.

וכפי שאנו חותמים בכל יום בתפלת שמונה-עשרה “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.

* * *

[1] רמב”ם הלכות ת”ת פ”א ה”ח.

[2] כמו כן כתב ג”כ בפרק ראשון שבתהלים “פעם תשמש ענין מחשבה כמ”ש והגיון לבי (יט, טו) ופעם תשמש ענין דבור כמ”ש ולשוני תהגה (לה, כח)”.

[3] ספר השרשים ע’ 77 (קנג).

[4] בעניין זה (שיטת הגר”א) ראה שו”ת “משיב דבר” סימן מז.

[5] עבודה זרה, יט, א.

[6] ספר השיחות ה’תש”ט ע’ 278.

[7] ראה לקו”ת ברכה צח, א. סה”ש תש”ג ע’ 111.

[8] ‘היום יום’ י”ג סיון.